<h1>ארחות חיים הלכ' ברכות סימן ע"ד</h1>
<h2>דף ס:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל היו לפניו מצות הרבה מברך על כל א' וא' בפני עצמה. כל העושה מצוה בין שהיתה חובה עליו בין שלא היתה חובה עליו אם עשאה לעצמו מברך לעשות. עשה אותה לאחרים מברך על העשייה כיצד לבש תפלין מברך להניח נתעטף בציצית מברך להתעטף. ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר שבת ולגמור ההלל. קבע מזוזה לעצמו מברך לקבוע. עשה מעקה מברך לעשות. הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש. מל את בנו מברך למול. אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה. עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה. הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה. מל בן חברו מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו. עשה המצוה לו ולאחרים אם היתה המצוה שאינה חובה מברך על העשייה לפי' מברך על מצות עירוב. היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו ולאחרים מברך לעשות לפיכך מברך לשמוע קול שופר. והמברך שעשה בלא ברכה מברך על העשייה לפיכך נטל את הלולב מברך על נטילת לולב דמדאגביהיה נפק ביה אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול את הלולב כמו לישב בסוכה. אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ודברי הרשות הם אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים. וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות ביעור. וכל דבר שהוא מנהג נביאים אין מברכין עליו. וכל דבר שיתספק לך אם הוא טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכ' שלעולם צריך אדם להיות נזהר שלא יעשה ברכה לבטלה ע"כ. ויש עושין כלל אחר. כל מצוה דלא סגיא דלא עביד מברך בלמ"ד על כן הם מברכין לאכול מצה ולאכול מרור. והר"ת עושה כלל אחר כל מצוה שלא נגמרה מיד אלא נשארה עשייתה קיימת כגון ציצית תפילין הלל וכיוצא בהן מברך בלמ"ד. וכל שעשייתה נגמרת מיד כגון מילה ושחיטה ועירוב ופדיון וטבילה מברך בעל. ולפי זה הכלל מברכין על תקיעת שופר ולכל הפירושים קשיא מאי שנא תפלין של ראש שהם בעל ושל יד בלמ"ד. ואית דאמרי בשל ראש במצות תפילין וכן היא נוסחת הגאונים ז"ל ובהלכות תפילין כתבתי תירוץ התוספות על זה.
